<h1>ראב"ן שו"ת סימן י"ג</h1>
<h2>דף קי:</h2>
אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם לארץ ישראל בעי מיניהו כבדא מה אתון ביה, לפי שאמר לעיל [ק"ט:] אסר דמא שרא כבדא, והיו מקצת חכמי דורו נוהגין היתר אף בדם שבסימפונותיו דכוליה שרייה רחמנא, ומקצת היו נוהגין בו איסור בדם שבסימפונותיו, לפיכך אמר לו לשאול בא"י איך נוהגין. כי סליק אשכח לר' זירא ושאלו, ואמר לו הלכה למעשה לר' אמי שהוא מגדולי ארץ ישראל שלקי ליה כבדא ואכל, אלמא אין מחזיקין בו איסור דם דהכי שרייה רחמנא, שאם היה מה שבסימפון דם ל"ה אכלו [לפי] שאחרי פליטתו הדם שבתוכו חוזר ובולעו והיה נאסר. כי אתא רב ספרא לגבי דאביי אמר לו דברי ר' זירא, א"ל אביי למיסר נפשיה לא קא מבעיא לי, כלומר האי דקאמר ר' זירא, כשנשלק הכבד בלא בשר לבדו, דהתם אפילו היו מחזיקים דם, בפליטתו דם ל"ה הכבד נאסר כדמסיק ואזיל שאינו בולע, כי מבעיא לי למיסר חבירתה, בשר המתבשל עמה אם נאסר מדם הנפלט מסימפוני הכבד אם לאו, וזה לא אמר ר' זירא שבישלו עמה בשר ואכלו. והשיב לו רב ספרא מדפשיטא לך שאינה נאסר[ת] מפני שאינה בולעת, אלמא סבירא לך דר' יוחנן בן ברוקה, למיסר חבירתה נמי לא תבעי דתיפשוט מדר' יוחנן דאוסר אלמא דמו דם גמור. א"ל אביי דילמא דברי ר' יוחנן בכבד של איסור כגון של טריפה או של נבילה, ואוסרת דקאמר משום שמנונית דאימא לך פליטת כבד שמנונית הוא ולא דם, ומשום שמנונית אוסרת חבירתה, ואינה נאסרת אם נתבשלה כבד דהיתר עם חתיכת איסור, מפני שטרודה לפלוט שמנונית שבה ואין בולעת האיסור, אבל משום דם מבעיא ליה מה ס"ל לר' יוחנן ומאי סבירא להו לבני א"י. [קי"א.] כי הדר סליק וכו' קניא בקופיה, כל התלוי בקנה הריאה והכבד כמו שהוא בתוך הבהמה כן היתה מבושלת, והיה עמו בנו של ר' אמי ואכל, ואי לאו (דהוי) [דחזי] מאבוה דאכל ל"ה איהו אכיל וש"מ דאין דם הכבד אוסר. דילמא פי קנה וכו', כלומר לעולם אימא לך דם הכבד אסור, והא דאמר דלא אסור הכא הקנה והריאה שנתבשל עמו, משום דפי קנה חוץ לקדירה הוה וכל הדם שבסימפוני הכבד והריאה זב לחוץ לקדירה דרך הקנה לפי שכל הסימפונות תלוין בקנה ולפיכך לא נאסרו מדם הכבד, או כך היה מעשה דקודם בישול נחלט הכבד בחומץ או ברותחין ונצמת דמו בתוכו ולא יצא עוד ואחר כך בישלוהו בתוכו בקופיה, דהא רב הונא כך היו עושים בביתו קודם בישול וכן רב נחמן דקסברי דם הכבד דם הוא אם יצא ממנו והיכא דלא יצא הרי הוא כשאר הכבד ומותר. חלא אסור, שחלטו בו את הכבד שנפלט בו, שהיה סבור שהחומץ והרותחין מוציאין הדם לחוץ. א"ל רבא אם חלא אסור משום דהוציא הדם, הכבד נמי אסור דאחרי גמר פליטתו חזר ובולע הדם שיצא ממנו, אלא מדכבד מותר חלא נמי מותר לפי שהוא צומת הדם ולא יצא. כבד שלוקה ולא אכל, דסבירא ליה כר' ישמעאל דאמר לקמן שלוקה אסורה דאחרי גומרה פליטתה בולעת הדם שיצא ממנו, ולא היה יודע שבבית רב נחמן היו חולטין לה ברותחין קודם בישולה כדאמר לעיל, ואמר להו רב נחמן לבני ביתו גמעוה לשבא, פר"ח האכילוהו לשבא בעל כרחו כי הוא עליו כמו אכילה גסה מקולקל במעיו הוא ואין בו כח לאכול ומתיירא שמא יקיא לפיכך נמנע מלאכול, הגמיאוהו לבנו של שבא, כלומר אמרו לו שחלוט היה ברותחין קודם בישול ויאכל, ויש מפרשים הגמיאוהו בעל כרחו, ולא נהירא לי(ה) דחס ליה לרב נחמן להאכילו בעל כרחו דבר שהוא היה מחזיק איסור. כתנאי, הא דרבי [א]מי דאכל שלוקה דכר' אליעזר עבד והא דרב בר שבא דלא אכל שלוקה דכר' ישמעאל עבד. אוסרת, מה שנתבשל עמה דמה שנפלט ממנו אסור דם הוא. ואינה נאסרת, שאינה שוקטת מפליטתה לפיכך אינה חוזרת ובולעת, ע"א נראה לי לפי שהיא שיעה מבחוץ אינה בולעה אבל פולטת היא דאינה שיעה מבפנים, אבל לב דשיעה מבפנים ומבחוץ לא בולע ולא פולט הוא דם שבבשרו, אבל דם שבחללו פולט דרך פתיחתו. מתובלת אוסרת ונאסרת, פר"ח מתובלת, כבד המבושלת בתבלין בקדירה, ולא צלאה קודם לכן אע"פ שהכבד [אינה] שלוקה (אינה) התבלין מרככין אותה וממהרת לפלוט אפילו שיעתו מבחוץ מרכך לבלוע אחרי חליטתו. שלוקה אוסרת ונאסרת, אפילו בלא תבלין לפי שכנגמר הבישול ונחה מפליטתה (ובשלי') [ובישולה] חוזרת ובולעת, ואין יכול התנא [לכרוך] ולשנות מתובלת ושלוקה אוסרת ונאסרת, דא"כ היה משמע דאין נאסרת אלא בתרוייהו שתהא גם שלוקה וגם מתובלת. והני תנאי ואמוראי דלעיל סבירא להו דדם שבסימפון הכבד אסור. והכי סוגיא דשמעתתא, לכולי עלמא הכבד עצמו שמנונית היא ולא דם, ולכ"ע בבישול לחודא בלא בשר אחר אינו נאסר, אבל בשלוקה ומבושל פליגי ועבדינן לחומרא, ולכולי עלמא היכא דנתבשל עם בשר אוסרו, מפני שבלע דם שבסימפון שפלט, ואם יש בבשר וברוטב ס' ככבד מבטלין איסור ומותר גם הכבד אפילו לר' יהודה דאמר מב"מ לא בטיל, דכבד ובשר ב' מינין הן ומבטל הבשר איסור הכבד דהאי שמיה כבד והאי שמיה בשר דקיימא לן כרבא דבתר שמא אזלינן. ואם דבוק בעוף הכבד, אם הכבד שלם אוסר את העוף כי אין בעוף ס' ככבד ונעשה כל העוף חתיכה איסור ואוסר את הכל, אא"כ יש ס' של היתר כנגד כל העוף בין בשר בין עופות ובין רוטב מצטרפים לבטלו דקיימא לן כר' יוחנן דאמר [ע"ז ע"ג:] כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט לדעת רבותינו הראשונים, אבל לדברי רבינו שלמה זק"ל דפסק מב"מ במשהו כרב ושמואל לא בטל אלא בששים ברוטב ובעופות לא, א"נ בבשר מתבטל האיסור עם הרוטב. ואם אין הכבד שלם אלא חתיכת כבד דבוק בעוף הרי יש בעוף ששים לבטל ואינו נעשה חתיכת נבילה ומותר, דלא עדיף מטיפת חלב שנפלה על חתיכה בקדירה דאמר [ק"ח.] אם יש ששים בחתיכה מתבטלת הטיפה ואין נעשית נבילה ה"נ לא שנא. ואע"ג דר"נ ורב הונא היו צומתין את הכבד שלא יצא דמו, אנן כבתראי עבדינן כרבה בריה דר"ה דאמר קירעוה שתי וערב וחיתוכה לתחת על הגחלים כדי שיזוב דם הסמפונות אלמא לא צמתינן לה, ואיכא למימר הדר ביה אבוה והוה עביד כן, ואף רבה בריה דר"נ קיבלה מיניה מדלא אהדר ליה ולא מידי, הילכך הכי עבדינן דלא מבשלינן ליה אלא אחר הוצאת הדם על הגחלים.
